יש מין תחושה כזאת חגיגית כשמתיישבים כולם יחד לאכול. ולא כי יש מפה או משהו, זה פשוט חגיגיות כזאת של ביחד. של משפחה.
אוכל זה חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, מהאנושיות שלנו.
סביב אוכל אנחנו מתחברים ומדברים, וצוחקים ונפתחים.
במהלך השבוע, עם כמה שאנחנו מנסים, לא תמיד מצליח לנו ארוחות משפחתיות ממש.
לפעמים הילדים יושבים לארוחת ערב, ואנחנו לידם מנשנשים.
לפעמים הגדולים אוכלים, ואני כבר רוחצת את אלוניק, ואז יש לי פומו קל, כי אני שומעת צחוק מתגלגל שמגיע מהסלון וקולות של אבא שטותינק שהוריד אפליקציית פוקים רק בשביל לשמוע את הצחוק הזה (וכן, זה קורה בשולחן האוכל).
לפעמים אוכלים עם חברים אחרי פליידייט.
לפעמים בא לנו ערב מבוגרים אחרי שהם הולכים לישון, אז הם אוכלים ואנחנו יושבים איתם אבל לא אוכלים.
אז בסופי שבוע אנחנו ממש ממש משתדלים שרוב הארוחות, יהיו ביחד.
כולם יושבים יחד לשולחן.
מתחברים סביב האוכל.
אנחנו פותחים שולחן, לארבעה + אלוניק שישנה או מברברת בבאונסר.
בסופ״ש האחרון, אלוניק הצטרפה אלינו למסדר אבירי השולחן המלבני.
סידרנו לה את כיסא התינוק, שמנו את כל האביזרים, והיא ישבה איתנו. ואכלה.
הייתה התרגשות גדולה באויר.
כולם רצו לשבת לידה, להראות לה, לתת לה.
והיא מבחינתה, מתרגשת מההתרגשות. בעננים.
מנופפת בידיים, מנסה להחזיק את הכפית ביד ולאכול מהדייסה ומפילה 3/4 על הרצפה.
עכשיו גם הכלבה מתרגשת. טעימות זה השלב האהוב עליה בהתפתחות הילד.
ואז התחושה החגיגית הזאת שוב חזרה אלי. התחלתי להתרגש ברמה של לנופף בידיים.
פתאום קלטתי, פתחנו שולחן לחמישה.
איזה מיילסטון מרגש זה. התינוקת גדלה ומצטרפת לארוחה. היא הופכת להיות חלק, בת אדם בזכות עצמה, שאוכלת וצוחקת ונקשרת. איזה תהליך מדהים זה לגדול.
ולאכול אוכל מוצק, בערך.
כנראה שטעימות זה שלב אהוב גם עלי בהתפתחות.
אבל אין ספק שהכלבה יותר מבסוטית.
