הרימה את ראשה הירקרק ונכנסה פנימה אלי לסלון. ידענו שזה יגיע, שמתישהו זה יצוץ, זה רק טבעי ולגיטימי והגיוני.
הקנאה החלה לחלחל לתוך אוּלי.
זה התחיל מדברים קטנים של לקחת לאלונה את הצעצוע שהיא כרגע תפסה במאמץ על המשטח, המשיך בלבקש ממני או מאבא ״לשים את זה בצד״ כשאנחנו מחזיקים או מרימים אלונה, והמשיך שניה וחצי אחרי חגיגות יום הולדת 4, כשאוּלי הרימה את המוצץ של אלוניק ודחפה אותו לפה:
״אני בייבי עכשיו״.
עכשיו תבינו, אוּלי הייתה סרבנית מוצצים ידועה. לא נגעה במוצץ לשניה כתינוקת.
אז כשהיא דחפה את המוצץ לפה, לשניה התבלבלתי, ואז פשוט זרמתי איתה.
היא כל כך אוהבת משחקי תפקידים, אז נשחק.
״את הבייבי ואני אהיה האימא״
הרמתי אותה וחיבקתי אותה וערסלתי אותה, טפחתי לה על הגב, נתתי לה את אחד מהמשחקים של אלונה ושרתי לה.
ואז אלונה התחילה לבכות. היינו רק שלושתינו בבית, אז לא יכולתי לסמן לטל לקחת את אותה.
הייתי חצויה.
היה ברור לי שהסנדוויץ׳ שלי רוצה שאמשיך איתה במשחק שלנו, שאהיה איתה.
ומצד שני, התינוקת (האמיתית) שלי קוראת לי.
מה אני עושה עכשיו?
בינתיים אלונה ממשיכה לבכות, ואוּלי בתוך המשחק, בוכה חזק יותר.
פניתי קודם לאוּלי. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני מביאה את אחותה התינוקת התאומה, שתיהן התינוקות שלי. ערסלתי והשכבתי את אוּלי בעדינות על המשטח, הבאתי את אלוניק והשכבתי לידה. ונשכבתי גם אני ביניהן. כל אחת תופסת יד.
אימא, ושתי התינוקות שלה.
זה גרם לי לחשוב על זה שכהורים לפעמים, אנחנו נאלצים לחלק את עצמנו בין הילדים. כל אחד רוצה לתפוס חלק, לקבל את הזמן שלו מולנו, וזה רק לגיטימי והגיוני ונכון. כל אחד רוצה שיראו אותו. על אחת כמה וכמה, אימא ואבא, השמש והכוכבים שלהם.
אז הקנאה לא תיעלם, והדרישות, כמו הילדים, ימשיכו לגדול.
אבל כמו שעוזי חיטמן אמר, אני עדיין אשאר אני וגם ביממה לא יהיו יותר מ24 שעות.
אבל המודעות, המודעות היא חשובה. זמן אימא/ילד לכל אחד בנפרד הוא הכרחי.
בעודי שוכבת על המזרן בין שתיהן, עשיתי לעצמי תזכורת בראש למצוא זמן קבוע לזמן בילוי נפרד לכל אחד מהילדים.
וכיאה לפולנית שאני המשכתי לשקוע במחשבות וחששות על רגשות אשמה, קנאה, על יחסי אחים ועל מוצץ לסרבנית מוצצים.
פתאום, התינוקת בת הארבע
הוציאה את המוצץ מהפה:
״אימא, סיימתי להיות בייבי, אפשר עוגת בננה?״