ובשניה אחת הכל התחרבש.
היה לנו יום מהמם. היינו בפארק, עשינו פיקניק עם חברים. התחלתי להרגיש שוואלה אנחנו מסתדרים לא רע יחסית לעובדה שזה שלושה על שניים.
אפילו הבאנו את קרמבו איתנו אז בכלל עפנו על עצמנו.
באמת שהיה יום ממש כיפי. השמש חייכה אלינו, הילדים שיחקו, אכלנו גלידה, קרמבו התחרדנה לה בשמש.
אידיליה.
בדרך חזרה הביתה אולי אמרה משהו מצחיק וצחקנו ממש, ראינו עוד קצת טלוויזיה ביחד, אכלנו ארוחת ערב.
ואז, אמרתי שתי מילים שחיברשו הכל: ״יאללה, למקלחת״.
בהתחלה הם התעלמו, בפעם הרביעית שאמרתי, הם כבר הלכו, אח״כ הם לא רצו לצאת, אחרי שכבר הואילו לצאת מהמקלחת, לא רצו להתלבש.
ואז כבר התחלתי להתעצבן. נגמרתי מלהכיל.
בדר״כ אנחנו מלבישים אותם בפיג’מות, ואח״כ מתכרבלים ומתחבקים. זה זמן כיפי שלנו עם כל אחד מהילדים.
אבל אחרי כל הטרפת, החלטתי שלא היום.
איך אומרים? אקשנס ספיק לאודר.
איחלתי לחייל בהצלחה, ויצאתי מהחדר.
ואז התחילו סירנות ״אימאאאאאאאא״ ובכי אינסופי, ואת האמת שטל ואני כבר לא ידענו איך להתמודד עם כל זה. תוסיפו על זה רק ארבע שעות שינה במצטבר, ויום ארוך ומקבלים יכולת הכלה שמסתכמת איפשהו קרוב לאפס.
משם זה רק הסלים לאיומים בעונשים והרמות של הקול, והרבה דברים שאנחנו ממש לא אוהבים. באותו הרגע כבר לא עפתי על עצמי.
אז אחרי כל זה, מה למדנו?
בלי נאומים. זה לא נותן כלום לאף אחד מאיתנו. הילדים משתעממים, אנחנו משתעממים ואז סתם טוחנים מים.
בשלב שבו זה הופך להיות בכי וסירנות צריך לחתוך. אם אני לא מסוגלת להתמודד יותר, אני סוגרת את הבאסטה. אני אחבק את הילדים עד שהבכי ירגע ואגיד ״לילה טוב, אני אוהבת אתכם, נדבר על זה מחר״. אף אחד מאיתנו לא פנוי לשום דבר.
ביום שאחרי, ישבנו בזמן רגוע ודיברנו. אני הסברתי כמה היה לי קשה ולא נעים, כשלא הקשיבו לי והתעלמו ממני והם הסבירו לי שהם נעלבו ממני כשצעקתי. הסיטואציה הייתה רחוקה מאיתנו- אז היינו פנויים להקשיב. התנצלנו והתחבקנו ועברנו הלאה.
