יש תחושה כמעט תמידית של לחץ, של סרטס. תמיד מרגיש כאילו יש ככ הרבה לעשות בחלון כ״כ קצר.
לקום, להתלבש, לצחצח שיניים, לאכול, להעיר את כולם, לדאוג שכולם מתארגנים, להוציא את הכלבה, לסדר קצת לפני שיוצאים. מיליון פעולות בזמן כל כך קצר.
סיר לחץ שעולה על גדותיו ועוד שניה גולש החוצה. אז כשמשהו לא הולך בדרך שלנו, או שהכל מתעכב או סתם הולך עקום, זה לגמרי הגיוני שנגלוש החוצה. וכשגולשים החוצה, זה תמיד יוצא על בני המשפחה שלנו. ובום.
האוירה נהיית לחוצה, וכועסת ולא נעימה. ואז היום מתחיל בבאסה. ולוקח זמן להשתחרר מזה.
חשוב להבין, האווירה המשפחתית היא בידיים שלנו, ההורים.
אנחנו אלו שקובעים איך יהיה הווייב שלנו כמשפחה. אם הבוקר יהיה בסטרס ולחוץ, זה מה שהילדים שלנו יקחו מאיתנו להמשך היום. זה מה שיקחו גם לחיים. הם עלולים להיות לחוצים בבוקר כי זה מה שהם רגילים אליו. ואם מטרתינו היא לשרוט כמה שפחות, אז הוויבים שלנו בבוקר למשל, והדרך שבה נתמודד עם מצבים, ובאופן כללי המנהגים השונים שאנחנו נכניס פנימה הביתה הם אלו שיגדירו את ההווי שלנו כמשפחה, ובסופו של יום באיזה אוירה הילדים שלנו גדלים. וזה משהו לחשוב עליו.
ובנימה זאת, חופש האלף טרם שמח ונקי מלחצי בוקר.
