אנחנו במוד שבלולי קצת. מתכנסים בתוך התא המשפחתי שלנו ומנסים להתרגל חזרה. לשקט, למזג אויר, לבית שלנו. ביקורים בארץ הם תמיד מאוד אינטנסיביים. הם תמיד ארוכים, בעוצמות גבוהות ככה שכל מילה מכפילה את עצמה. הרבה הרבה, יאללה יאללה, מהר מהר. צריך להספיק. להספיק כמה שיותר להיות עם המשפחה, המצומצמת והמורחבת, שלי ושלו, ביחד ולחוד. להספיק לתפוס כמה שיותר פיסות של שמש וים ובריכה. להספיק לצאת, כי סופסוף יש בייביסיטר בחינם. להספיק לראות את כל החברים. ובין לבין הלהספיק הזה, בין כל הריצות, אנחנו עומדים בפקקים, מזיעים, מנסים שניה להכניס אויר לריאות בתוך הלחות של תל אביב באוגוסט. האינטנסיביות הזאת היא אף פעם לא פשוטה. אבל היא נדרשת. היא ממלאת את כל המצברים, נותנת לנו אויר בגלגלים, ועוזרת לנו להתניע, כשאנחנו נמצאים רחוק. ואז כשאני מקללת בחורף הבריטי שקר לי ואני רוצה הביתה, אני נזכרת כמה קיללתי בחום הישראלי של אוגוסט שחם לי ואני רוצה הביתה. ובשני המקומות, התחושה היא תמיד כאילו אני בבית אבל לא בבית. והקיצוניות הזאת, זאת בדיוק ההרגשה של החיים ברילוקיישן. הרבה פעמים זה מרגיש כמו שני קטבים. שחור ולבן. קר וחם. כאן ושם. וכל קוטב דורש זמן הסתגלות משלו.
