כלומר לעצמי+אלונה. כי כמה זה באמת ברייק כשאת אימא לבת שבעה חודשים שיונקת ועוד צריכה אותך 24/7. מבחינתי זה שהיא מחוץ לרחם, זה לא אומר שהיא כבר לא מחוברת אלי. היא פשוט מחוברת בחבל טבור דימיוני. וזה בסדר. וזה נדרש. אבל זה גם מרוקן מכוחות. כי זאת ההרגשה שהייתה לי עם שלושת הילדים שלי בשנה הראשונה לחיים שלהם. ועם כמה שנהניתי מזה עם איתמר, ויכולתי להכיל את זה עם אלכס, אני מוצאת שבילדה השלישית זה כבר לא כזה פשוט. כי בעצם, בילדה שלישית, זאת לא רק אחת שמחוברת בחבל טבור דימיוני, אלא שלושה. עם השנים שעוברות, והגיל, כל אחד מהם מוצא את העצמאות שלו, נפרד מאיתנו. יש לו את החברים שלו, הרצונות שלו, החיים שלו. כן, גם ממרומי גיל 6 וחצי ו4. ובעצם, זה לא שחבל הטבור שלהם הולך ונעלם, הוא פשוט דוהה קצת, הופך לשקוף. עדיין שם, עדיין מחובר, אבל פחות רואים אותו. הוא גם ארוך יותר. משוחרר יותר. כשאלונה נולדה, שלושת חבלי הטבור הפכו למודגשים וקצרים. זה לא קרה מיד, לא בבת אחת. לאט לאט, ככל שחבל הטבור של אלונה טיפה התארך, הרגשתי שהחבלים של הגדולים, מתקצרים חזרה אלי. פתאום, אוּלי איבדה מהעצמאות שלה, והיא ממש חייבת שאלווה אותה לשירותים. ואיתוּ חייב שאשב לידו לאורך כל הזמן שהיא מכין שיעורי בית. וזה באמת בסדר, והגיוני וטבעי. העולם שהם מכירים, השתנה. וכרגע, יש מלחמה על הזמן שלי. זה הם נגד השעון. וכפועל יוצא, גם אחד כנגד השניה. אז ישנה העסקה בלתי פוסקת שלי. אימאאא ואימא ואימא ואימא. וכל דרישה שאינה נענית, גוררת תגובה מאוד קשה ולא נעימה, וטנטרומים ובכי. והכל עמוס, וצועק ומציף. ופתאום, אני מוצאת את עצמי גונבת עוד שניה בשירותים כדי לבהות בסרטון של מישהי שמנקה את הבית. אז יצאתי לברייק. לקחנו, את היורוסטאר ומתחתי את החבלים עד לפריז. וזה היה לי קשה. ולהם. אבל זה היה נדרש. הסברתי להם שהחבל של אלונה עדיין קצר מדי, ולכן היא מצטרפת. ואם הייתה יכולה היא הייתה נשארת איתם, כי זה ברור שהיא תעדיף (ובתכלס גם אני) להישאר עם האחים המגניבים שלה. נתתי לכל אחד מהם שתי נשיקות בכף היד, אמרתי להם שברגע שהם מתגעגעים שיפתחו את כף היד וישימו אותה על הלחי וירגישו מיד את הנשיקה שלי. ונסעתי למלא מצברים. אין לי תשובות. אני לא בטוחה שאני יודעת איך להתמודד עם התקופה הזאת שעוברת עלינו. אני רק יודעת שפעם בכמה זמן, צריך אויר. אני צריכה שניה לעשות משהו שעושה לי טוב על הלב. כי ברגע שלי יהיה חמצן, היכולת שלי, לתת להם תהיה הרבה יותר גדולה. ולאט לאט חבלי הטבור הטבור שלהם ילכו ויתארכו חזרה.
