כשרחוקים, שוכחים את הדברים הקטנים.
את הניואנסים, את המחוות.
שוכחים את השוני הדק בטעם של החלב, את תחושת המוכרות הנעימה שיש בשניה שנכנסים לבית של ההורים. את הריח שיש לשיער אחרי שמחבקים את אימא. זה מין ריח מושק עדין שנדבק ולא עוזב. קצת כמו החיבוק שלה.
שוכחים את תחושת השלמות שעוטפת כשנמצאים בחיק משפחה.
אז נכון שבחרנו לחיות רחוק. ורצינו וכיוונו לרילוקיישן הזה. ובחרנו לנסות לחיות חיים שונים קצת ממה שהכרנו.
זה לא אומר שלא טוב לנו איפה שאנחנו נמצאים, ושאנחנו לא נהנים מהחוויה ומהחיים שלנו כפי שהם היום.
זה רק אומר, שזיכרון הוא דבר מתעתע. הראש שוכח את הדברים הקטנים האלו, כדי שללב לא יהיה קשה מדי. כדי שהגעגוע לא ישתק אותנו, ויגרום לנו לרוץ בחזרה לחיבוק של אימא.
כי בסופו של יום, הגעגוע תמיד נמצא שם. ברקע. אבל הזכרון של הדברים הקטנים האלו, נעלם מהר. הוא לא באמת נשכח, אלא רק נכנס למגירה קטנה מאחורי הראש ומחכה בסבלנות עד לביקור הבא. עד לחיבוק הבא.
בתמונה: תינוקת עם הרבה שיער בניחוח מושק של סבתא.
